"איזה סגנון אתה מצייר?"

שואלים אותי הרבה – "באיזה סגנון אתה מצייר?"
באמנות אין חוקים, כמו שברגשות אין חוקים. אין דבר כזה להרגיש נכון. להרגיש לפי חוק כתוב. אתה מרגיש מה שאתה מרגיש, וזה טבעי ובסדר.
לכן הציורים שלי לא מצויירים בהתאם לחוקים, כי הם הבעה של רגש. לא תכנון יסודות של בניין. אין פסול/לא נכון.
אני לא מצייר בסגנון אחד. כי מבחינתי כל סגנון הוא ביטוי לרגש אחר. ובכל יום שאני מצייר אני חווה רגש אחר, ומכאן שאני אביע אותו בדרך שונה.
אני לא תוחם את עצמי לגבולות של ״סגנונות״ וככה אני חופשי להביע – באמת – את מה שאני מרגיש.
אין חוקים – כמו לרגשות.

כש David Bowie  היה משנה כיוון במוזיקה שלו, אנשים היו אומרים לו "אז עכשיו אתה מנגן רוק.." והוא היה עונה "לא, אני לא מנגן רוק, אני מנגן דיוויד בואי, אני עושה את מה – שאני- עושה, ואני עושה את זה בדרך שלי".
הוא היה מתנסה בעולמות יצירה חדשים. הוא שינה את המראה שלו, השיער, הצבעים, התדמית, הסאונד, המפיקים שלו, ולאנשים, בהתחלה, היה מאוד קשה לקבל את זה. כי הם הורגלו בדרך חשיבה מסוימת. יש סגנונות, יש הגדרות, יש חוקים.
והוא בא ושבר להם את כל התבנית. ואני מאוד אוהב את זה.
כשאני מצייר אני נותן לתת-מודע שלי להתבטא. אני כן מנסה לכוון לרגש או מחשבה מסויימת, אבל בסוף האמת מתגלה מתוך התת-מודע.
כשאני מצייר, זה לא באמת אני מצייר. זה התת-מודע שלי משתמש בגוף שלי ובמוח (מודעות) שלי בשביל להגיד את מה שהוא רוצה. את מה שהוא חווה.
זה מצחיק שאנחנו כל הזמן מנסים לשלוט במחשבות ובחשיבה שלנו, לשלוט במוח שלנו.
להכתיב לו איך להגיב לרגשות ואיך לפעול, אבל דווקא כשאנחנו מציירים אנחנו מנותקים לגמרי מהחשיבה. גם אם אנסה להיזכר על מה חשבתי בזמן שציירתי , לא אצליח. זה כאילו מישהו סוגר את הדלת במוח ומכניס אותך אל עולם אחר – תת מודע.
לפעמים כשאני מצייר אני מרגיש שאני הכל. הכל עובר דרכי. כל האנרגיה. ולפעמים אני מרגיש שאני יושב ליד הנהג. מישהו אחר נוהג במוח ובגוף שלי, ומעיר אותי כשהגענו ליעד. כשהציור מוכן.

כתיבת תגובה